טוב ידריכני כשהאהבה בתוכי…..עד אז - החיים הם מצעד ראווה……

איך אנשים נוגעים אחד בשני ?
אנשים נוגעים אחד בשני, חורטים זה בזה את דמותם, ואז נעלמים,
והחריטה נשארת לנצח, משנה את דמותו של מי שלבו נחרט, לטוב ולרע.
רצוי שתדעי - מהי בגידה אמיתית ?
בגידה אמיתית זו לא כמו שחושבים שהאישה שאתה אוהב הולכת למישהו אחר
אלא שהיא לא נותנת לך לאהוב אותה יותר.

ואת ?

בחלומי - את יושבת לידי ואת כל-כך יפה עכשיו
צמרמורת בכל גופי וכאילו הכל מובן מאליו,
אני מביט בעינייך היפות, חיוך שמשקף אותך
מצלם במוחי את שפתייך היפות, פשוט מוכרח
כן, הייתי רוצה…לנשק ולחבק ולאהוב ולעולם לא לעזוב
אבל את, יושבת ושותקת, ואולי השתיקה אומרת הכל
שאני כל-כך רוצה אבל לא יכול……

מעמקי נשמתו של אוהב

לילה, לבד, את לא איתי, מולי כעזר לדמיון המוצק כאבן ניצבות תמונותייך,
שתי הבעות פנים שרק אחת מהן אני מכיר….
נושם אותך, מריח, רואה, שומע, חושב, נוגע בך ונדקר,
להב המציאות חורט בי… "היא אינה אתך", הדמיון המוצק ניתץ והופך פרוע,
השטן חג מסביבי וצוחק בכל רם…"היא איננה, היא לא אתך, חה חה חה…"
וקולו צורם באוזניי עד שאיני יכול עוד וברוח האהבה והדמיון אני זורק עליו כוס,
מנגח את ראשו בקיר ומרחיק אותו ממני…
מתגעגע אלייך, חסר להיות אתך בשעות הקטנות של הלילה,
רוצה אותך לידי להסתחרר במציאות ובדמיון, לנשק אותך,
להתמסר ללא חטא, להפוך את שלהבות חושיי לקורבן האש,
אש האהבה.

מוזר

"זה לא מוזר לך?" כך את שואלת. "כן!!!", אני עונה, זה גם מוזר, גם שונה, וזה גם רע וטוב, נעים ומכאיב, מציק ומלטף, מחמם ומרחיק, "כן !!!", אני עונה, כי זה מלא ניגודים ובכל זאת שלמות. כל ההרגשה הזו שהיא בעצם כל כך הרבה, וכל הקשר הזה שהוא כולו כמעט, יש בו הכל וכל כך מעט.
אני כותב לך, מדי יום, גם כאן וגם בדואר האלקטרוני, וזה כל כך עצוב שזה כל מה שאני יכול לעשות כעת, לכתוב לך ולהיזכר, בכמה שאת יפה, חמודה, החיוך שלך, כל הקסם שלך, העדינות שלך, ואני עומד מנגד, מאחורי מסך מחשב, או דף כתיבה, ואיני יכול לעשות דבר. את מבינה? בטח שזה מוזר, אבל זה הרבה יותר עצוב.
אחרים שהיו נמצאים באותה תמונה היו פשוט נהנים מכל רגע, ואצלם ההנאה הייתה מבטלת את המוזר, לא כך אצלי – העצב מבטל את הרגשת המוזר.




מלאכים

אני מאמין במלאכים, בדרכם,
אני גם מאמין שזוהי דרכנו כשהכל יהיה הרחק מאחורינו,
בשבילי, את מלאך, בעלת הלב הטוב והרך
וכשהאורות כבים והמוסיקה נגמרת את לי היחידה שנשארת,
ואני חולם… אז הנה אנחנו שני מלאכים לבדנו, והכל כבר הרחק מאתנו
ויש לנו הכל – שקט, ים גדול, שמש ירח לילה ויום ורקיע כחול,
הכל זורם והכל טוב ולא צריך בכלל לחשוב אם אי-פעם זה ייגמר
וכל אחד מאתנו ילך למקום אחר.
וכשמתעורר… מציאות, מספיק לי רק מלאך אחד – אותך,
קצת ממך, רק קצת מחום גופך.

חלום חיים

"זה לא חלום חיי", את אומרת, וחורטת בי משפטים שאיני מסוגל לשכוח.
ומטבעי, כרוצה בשלמות, אני מטיל ספק ברגשותייך אליי או בעתיד לבוא,
ועינייך מבשרות כי מגשימה חלומות את, שלך, ושל אחרים, ועל כך הספק שבי.

וידוי

התאהבתי בך… אילו היית מפנה את השתיקה שמסביבך
הייתי אולי מבין מה אסור ומה מותר ואם היה אפשר,
הייתי לוקח אותך למקום הרחק מכאן ומשם
מקום שבו לא נחשוב ולא נראה את כולם
רק אני ואת באותו מקום שלנו, שלנו העולם.
שירים, מכתבים וזיכרונות היו אז רק בחלומות
כי לי היה אותך ולך היה אותי ולשנינו יחד את הרגע
הכי אמיתי.
תזכרי - וידויים נשמרים בסודי סודות…

יום חורף קר

אני לבד יושב, דרך החלון מביט אל הרחוב,
טפטופים של גשם, קר ורטוב, סלע אני לבד יושב.
בונה לי חומות מסביב, מבצר של אבן סביב לי מרכיב,
איש לא נכנס לתוכי, איש לא יחדור ללבי,
אין לי צורך בכולם, אף לא באדם, סלע אני, לבדי.

אומרים בעולם יש אהבה, לגביי היא חלפה,
מה טעם לעורר זיכרונות, אדם סופג רק עלבונות
סלע אני, לבדי.

שירים יש לי תמיד, ספר יכול להיות לי ידיד,
לבד בתוך חדרי, לבד בעורי, אין רוצה מגע עם אחרים,
סלע אני,
לבדי.
שעה

שעה פנויה לכתוב לך משהו שישקף תמונה על מה שבינינו
בשעה כזו אהובתי, אני מרגיש אותך איתי,
נכנס לתוך חלום ונותן לכתב היד לזרום.
אומרים שהחלום אינו אלא אמצעי להבעת התוכן הלא מודע,
תוכן שנדחק מתחום המודע.
ואצלי, אהבתי היא מעין טירוף כזה, אם את מבינה, ואם לא
אז במילים פשוטות – אני משתמש בשעה כזו כדי להעלות את
כל טירופי, אהבת ותשוקתי אלייך.

רגעים

רגע שבו חשים כאב
רגע חותך כזה בתוך הלב
רגע שבו חשים שמחה
רגע מאושר כזה לא ניתן לשכחה

רגע שבו חשים אהבה
רגע חם כזה כמו להבה
רגע שבו חשים קנאה
רגע צובט כזה מלווה בפליאה

רגע שבו חשים אדישות
רגע יבש כזה ללא טיפת רגישות
רגע גדול, רגע קטן,
רגע מפחיד, רגע שתלטן.

כל אותם רגעים שיוצרים שלמות
ונותנים לנו סיבות להתרגשות.

מקום

יש מקום בעולם, שהוא עולם של מקום
ובו סלע קטן שלא יכולים לא המים
והוא נלחם בגאון ואינו נרתע מרוחות חזקות
קצף הגלים ואותות השמיים
הסלע, העולם הקטן, נשאר ועומד בעבורנו,
כי כל עולמו של אותו סלע איתן הוא,
מגע של שנינו ביחד ושנינו לבד,
מגע של אדם באדם, אדם באבן ואבן באדם.
וכאשר אנחנו לרגע עוצמים עיניים
נדמה שכל העולם הוא רק סלע ומים,
ושמש, וכחול הגלים שנצבע בזהוב הקרניים.
עולם שאין בו אדם מלבדך, מלבדי, מלבדנו,
אך יש בו הכל, אהבה וסלע ושמש ומים.


טבעת

לפעמים אני מרגיש טבעת כרוכה מסביב לגרוני, נמאס מהכל,
אש חורכת את גופי, לא מוצא מנוחה, לוקה בשכחה, הכל צבוע סביב
ולא בצבעים של אביב, ישנם כאלו שנראים כמלאכים, אלוהים יודע לאן הם הולכים, הכל מלא שקרים, זה פשוט לא בשבילי, זה עולם של אחרים,
הייתי רוצה להיות בקצה אחר של העולם, ולא לעמוד יותר מולם,
להיות לבד עם עצמי לחפש את חירותי, ללכת, ללכת ולהמשיך וללכת
לנסות לעלות למעלה, להיות אולי על כוכב-לכת, הכי רחוק מהכל
לגעת בצבעי הכחול….
מוסיקה רועשת, הרבה אורות, אצלי-
דממה לוחשת, שקט ועלטה,
האוויר חם ולי קר, גופי רועד- אותו רגש מוכר,
אני שוב חושב עלייך ולוגם מהמשקה,
מרגיש געגועים אלייך וזה לא מרפה.
מסתכלים עליי, מצביעים, לאורך הרחוב ומעבר לפינה,
נשים מתהללות בי, מתרברבות,
כשיימצא לעיר הזאת שם היא תיקרא על שמי….
אני לא אומר, אני רק שואל, אם בכלל אפשר להבין, אי-אפשר שלא להבחין,
אנחנו יחד ולחוד, האם זה אמיתי, זה עדיין לא מובן, לא מרגיש מוגן,
אני חייב לדעת אבל אסור לי לשאול, מותר להרהר אבל לא לפעול,
אני מהרהר על יחסים ביני ובינך תוך כדי כמיהה לחום גופך,
הנה השמש עוד לפני שהיא שוקעת נזכר איך בי את נוגעת,
חוטי קרניים של שמש אחרונה נוגעים בי ומטילים עליי חום מלאכותי,
את השמש האמיתית את לקחת ממני והלכת, ואני תמיד חשבתי שכשאת הולכת
את לא ממש נפרדת, חשבתי שרק אורות כבים ושאנחנו עדיין אוהבים,
זהו…..הדמיון הוא יקיר לבי, כי כשהלכת, הוא זה שנשאר…

תזכורות

מילים אלו כולן תזכורות, הדהודים של שעות ערביים,
חיוכים משחקים ברגשות, מעירים את כל הלחישות,
צל חותך את הדממה, משטה בנשמה,
האם אני רודף אחרי קשתות בענן?
כעת אני שקוע בייאוש, אין דבר מאחוריי או מלפני,
האם את שומעת, דמעותיי כשמש השוקעת.
כנראה שרדפתי אחרי קשתות בענן, כך השמועות,
אני משנה את שמי אחרי שהשמש שוקעת….

אני יושב על שולחני, גוזר מלחמה על עצמי,
נראה שהכל למען כלום ויש מחסום עצום,
לא מובן, מבלבל, מי צריך את זה לעזאזל,
למה לקחת ללב, למה אני יושב וחושב,
מנתק את קו המחשבה, שוב פורץ לו הדמיון,
רואה אותך יקירתי בין שמיים כחולים ושדות ירוקים,
ובין שאר המון צבעים, אני רואה אותך יקירתי, עומדת מולי,
הייתי רוצה עוד יום אתך, ועוד יום, ועוד אחד, את משהו מיוחד,
הייתי רוצה את הנצח אתך.

שקט

שקט עכשיו…קרירות, בדידות, ברדיו שירי אבל,
שוב פיגוע מתועב, בידי אדם חסר רחמים לא אדם,
אלימות לאן תוביל אותנו?
אם יש גיהינום מתחתנו, אני בטוח, כולנו נלך לשם.
כולנו חוטאים, חלק במעשים, בדברים, חלק חוטאים בשתיקה.
וכאילו רוצה לומר, די, נמאס כבר מהכל, לא רוצה עוד לסבול,
רוצה רק שקט ומנוחה, רק אני וכוח המשיכה,
להתרחק מכל ההמולה, לשבת לבד, באפילה,
ושם בצד קו המחשבה, אתרכז רק בכתיבה.
הכתיבה תמיד הייתה בשבילי כבריחה מהמציאות,
גם בזמנים של שפל ולעיתים בזמנים של גאות…

אני

לעולם לא אלך על המים, גם לא אעוף בשמיים,
תניד אהיה אחד פשוט – פשוט אחד, לא מנסה להיות מיוחד,
רק אני כמו שאני, לא איזה מישהו דמיוני.
המחשבות שאני חושב, כל מה שאני כותב,
לא נועדו לשנות את העולם, הרי אני לא יכול לעמוד,
אחד אל מול כולם.
כנראה שמשהו בעולם הזה דפוק ואנחנו עדיין רחוקים מסיפוק,
אבל מה שהכי מעניין, מעניין יותר מהכל,
כמה קרוב המרחק בין אושר לשאול…

ואת

בחלום אחר, בבית מלון, את יושבת מול מראה,
אני מעמיד פני ישן אך עיניי פקוחות לרווחה,
מעבירה יד לסרוק את שערך המלטף כתף עירומה,
את נראית חוששת ומעמידה פנים,
מביטה בי וכאילו מבקשת לשאול, להבין,
לפתור בעיה, להסיר ספקות, לנפץ אשליה,
אינך יודעת עדיין שבך אני מביט,
אינך יודעת את רגשותיי, אף לא שבר מהן,
אם רק היה לך מושג…
ואת מביטה במראה, והוא משיב לך בדרכו,
את אשר את ראויה לו, על יופייך הרב,
יופי המצביעה על חשיבות הרגעים הללו,
אני מתעטף בין סדיני משי לבנים וקורא לך לבוא,
חיבוק אחד, יקיצה מהחלום תנציח את החיבוק לעולם.

אני מסתכל עלייך, בלכתך, אחרי פגישת בוקר "מקרית",
את דקה להישבר, הולכת בין שלוליות של ספקות,
אם הייתי יכול, הייתי מפנה לך דרך, בזו שתבחרי,
את אומרת – "אם היית מחליט – היית עושה",
את טועה, אני אומר, כבר החלטתי ואני לא עושה.

סתיו

סתיו עכשיו, תחילתה של שלכת,
ואני בניגוד גמור, אותי קליפה עוטפת,
מתכנס בתוך עצמי, מתמלא אטימות,
לפניי ימים של בדידות, התרחקות.
אין לי עכשיו, כתף להישען,
מרגיש בודד, כמו אדם זקן.
כמו עלים נאבקים במשב של הרוח,
נאחז בתקוות, בחלומות חסרי פענוח.
ואת, לא צריכה להיות עצובה,
כי סתיו עכשיו, זמן לאהבה.
ובין שלכת, קמילת פרחים וצבעים אפורים,
יופייך שולט, ייחודי, כפריחת הדרים,
משנה סדרי עולם, מבטל סימני עונות,
צוחק ליסודות הטבע.